יום רביעי, 26 בפברואר 2014

חשופית וחברים.



בחורה עם בטחון או לא?
בטחון עצמי.
כתבתי בפוסט הראשון שיש לי.
אופס, התבלבלתי. 
אז לא כתבתי הרבה זמן, ואני יכולה להאשים את חוסר הזמן והעיסוקים השונים, (למתעניינים- התחלתי עבודה חדשה) ואני יכולה להאשים את כל תוכניות האוכל שמדכאות לי את היצירתיות, ואני יכולה להאשים את אייל גולן שיצא לי מכל החורים (ועד שאני מפרסמת את הפוסט, כבר הצטרף לנו עוד מישהו לרשימה...)  אבל, החלטתי להודות באמת.
חטפתי פיק ברכיים.
כן, כן, זה קרה. מצאתי את נקודת החולשה שלי.

אני בת אדם (לפעמים בת ים) שמתגאה שהיא לא צריכה חיזוקים מהסביבה, שהביקורת החברתית לא מזיזה לה, ואני הולכת רק עם הביקורת העצמית והנוקשה שלי.
אני מתגאה בזה שלמרות שאני לא 90-60-90, אני אוהבת ושלמה עם הגוף שלי, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי מהרבה אחרות שבתכלס הן מושלמות.
אז אני יפה, אבל לא הכי יפה בעולם? בסדר, המקור השוואה שלי הוא לעצמי, ולא לכל העולם. אז אני הכי יפה שאני יכולה להיות, וזה מה שחשוב.
אני מתגאה בזה שאני הולכת לקניות לבד, ולא שולחת תמונות "סלפי מראה" כדי שחברות יאשרו לי שזה יפה, כי אני סומכת על הטעם שלי, כי הוא שלי ורק שלי.
אני אפילו לא צריכה לייקים כדי להיות מאושרת. באמת באמת.
"לייק ישמח לבב אנוש" כתבתי פעם, וזה נעים וזה טוב. אבל אני לא אבזבז זמן במחשבה תהומית אם להעלות תמונה או לא, אני לא אבקש למחוק תמונה לא מוצלחת שלי, ולא ייחרב עליי עולמי אם העלו תמונה שאני עם פטרוזיליה בשיניים ופזילה נוראית. כי יש לי בטחון.
גם בלימודים, תיכון, תואר ראשון, שני הייתי בטוחה בעצמי. אז לא הייתי הכי חכמה? אבל הייתי הכי חכמה שאני יכולה להיות, וזה טוב לי.
אפילו באודישנים, עם כל הלחץ וההתרגשות, והפריחה שנהיית לי מהתרגשות, ואני נראית פאתטית במצלמה, אני עדיין בטוחה במה שאני עושה, גם כשאני לא מתקבלת. כי זה הדרייב שלי, וזה מה שלמדתי ואני ניגשת ושוב עושה את המיטב.
ואת כל זה אומרת בחורה פרפקציוניסטית, ביקורתית ופריק-קונטרול לחלוטין. אבל כנראה שהתרופות באמת עוזרות...

קיצר, ברוב הדברים שאנשים אוכלים סרטים על עצמם, אני פוערת זוג עיניים ירוקות ולא מבינה על מה כל המהומה. זה יוצא קצת מתנשא לעיתים, אבל באמת שאין לי את הרגש הזה, ולכן קשה לי להיות אמפאתית מול חברה כוסית שדואגת על כמה שאכלה היום, כשאני רק רואה כמה היא מהממת. וזו עובדה ברורה. כדאי שתהיו מודעים לעצמכם, תקבלו ותאהבו את עצמכם, גם אם אתם לא רזים, יפים או שרים כמו שירי מיימון (אבל למה את זה לא יכולת לתת לי? למה?) ואם אתם לא כאלה, תקבלו את עצמכם, תאהבו תוך כדי ותפעלו לשינוי, החיים קצרים בשביל לסבול מחוסר בטחון. אבל אז זה קרה. 

נהייתי קואצ'רית. 


לא. לא באמת.
 אבל זה באמת קרה.
בזכות חברים, הרגשתי את ההרגשה הזו, את חוסר הביטחון, את התחושה הזו שלא משנה כמה יחמיאו לך, את לא תאמיני לאף אחד כי ברקע יש לך את הקול המבקר של ההיא ואת חוסר הפרגון של ההוא והכי הכי גרוע את הפחד שלך מהדבר החדש שאת עושה. מחשיפה כל כך חדשה ונועזת בשבילך. זה כבר לא סטטוס ציני, וזו כבר לא תמונה, אפילו אם היא טופ-לס. זה שונה. זו את. חשופה. וזה חדש ומפחיד. והכי הכי מפעיל את חוסר הבטחון זה הצורך לרצות ולספק את ההם שכן התלהבו.

אז כן, יצאתי מגבולות החברים שלי, אל העולם האמיתי, אהממ כביכול האמיתי. אל עולם האינטרנט הפרוץ- חשופה לכל, ונתונה לביקורת ולהשלכות שונות.
זה התחיל בהטרדות, כמה אנשים, או ככל הנראה ילדים משועממים, השיגו את הטלפון שלי והתחילו להציק לי, בסמסים, בוואטסאפ ובשיחות טלפון מציקות. ניחא.
זה המשיך לפרופילים פיקטיביים שהתחילו להציק ולשלוח הצעות מגונות, וכן הוגשה תלונה במשטרה בהתאם (כנראה שפוסט בנושא עוד עתיד להתפרסם). קצת נבהלתי, ומזה לקחתי צעד לאחור, לחשוב אם אני רוצה לאפשר סיטואציות כאלה ואם אני מוכנה להתמודד עם מעריצי "חנטל".
אבל סביבה חיצונית לא מוכרת לא מעניינת אותי, והחלטתי שהם יכולים לכתוב ולהציק, וכמו שלימדו אותי- "אין דבר כזה פרסום רע", כל עוד הם לפחות מפיצים את הבלוג.

קחי עוד נשימה...
אבל כשחברים שאני מחשיבה את דעתם הגיבו בביקורת קשה ולא נעימה, אז הרגשתי את הקוצים נשלפים, מנסים לשמור עליי, ואותי מתקפלת לכדי כדור ונכנסת למבצר שלי.
אולי עדיף שאעלה רק תמונות? תהיתי.
אבל זה משעמם אותי, וכולם עושים את זה, ואני זה לא כולם, וגם יש לי מה להגיד. ואני גם עומדת מאחורי כל מה שכתבתי, בטוחה ושמחה ממה שיצא. אז למה אם אני שלמה עם זה, הביקורת הזו ספציפית עדיין מפריעה לי?

אולי כי ציפיתי? 

אולי כי מחברים ציפיתי קודם כל לתמוך. או להגיד ביקורת רעה בפרטי ולא בפרהסיה בניסיון לגמד אותי, אולי כי ציפיתי שלפחות פעם אחת אותם אלו שביקרו יגידו קודם מילה מלטפת, או קודם יספרו שבכלל קראו, ולא רק בפוסט הרביעי יבואו ויגידו מילה רעה.
כשחוסר פרגון מגיע מאנשים שאתה מעריך ואתה כל כך מצפה למילה אחת טובה, אז זה כואב.
זה פשוט כואב, זה מקטין, זה משפיל, וזה עושה בדיוק את מה שכנראה אותם אנשים רוצים, זה גורם לך לא לכתוב. זה לקחת את הניצוץ הקטן של הספק שיש בך, ולהגדיל ולהאיר אותו.
ואז יש גם את החברים "המפרגנים" האלו, שאומרים דברים כמו "איזה יופי שאת כותבת, אבל יש לך עוד מה ללמוד, ואת תלמדי", זה לא באמת תומך, וזה לא באמת עוזר. כבר עדיף שתגידו זה חרא ובואי אעזור לך לשפר את זה. ואז אתם תהיו חברים. זה מה שנקרא ביקורת בונה.

ועד לרגע זה, חשבתי שזו הייתה הבעיה שלי, אבל עכשיו אני מבינה שהבעיה הכי גדולה שלי היא הפחד מההצלחה.
תכלס יש אולי 4 אנשים שרציתי שיגיבו בפרגון והתאכזבתי מהם, ומעבר לזה איזה 80 קוראים, שמגיבים בכל יום בצורה שאני לא מצפה, שפונים אליי לאינבוקס ודורשים פוסט, שמתקשרים ושואלים למה לא עלה, שמספרים לחברים, שמשתפים על הוול, שעוצרים אותי ברחוב ואומרים לי שהם נתקלו בבלוג שלי ושאני כותבת יפה ואפילו מצחיק (איזה כיייף!), ושמתייגים אותי בכל חיפוש של כתבת אופנה. ועליכם אני כל כך מודה! 

"שבלול- אפרת"


ופתאום אני מבינה שאולי עם כמה שזה נעים ומלטף (וחשוב מאוד!!!!) התחלתי לפחד לא לספק את הסחורה, עשיתי פניית פרסה והשתבללתי אל תוך הקונכיה. אל המקום הפסיבי והמוכר. הפכתי מחשופה לחשופית. ואפשר לרסק אותי בקלות. איכס.






אז אני לא באה לסחוט מחמאות ולגרוף חיזוקים, כי באמת שיש הרבה מהם, וזה חשוב וזה תומך וזה נעים וזה עוזר. אני פשוט באה להתנצל בפני אלה שחיכו ולהסביר מה ולמה, ולהסביר גם לעצמי כמה זה לא נעים להיות חסר בטחון, ולא משנה מה יגידו ואיך יגידו ומי יגידו, זה לא יעזור. והודות לחוסר פרגון מחבר טוב (שלא שאמר משהו רע, פשוט לא אמר דבר כלל), והודות לחברה מוערכת בתחום שהביקורת היחידה שלה הייתה שאני מעליבה ופוגענית, הבנתי מהו חוסר בטחון אמיתי. הקלות בה מילה אחת יכולה לשבור אותך, כי אתה לא מספיק חזק. שכמה שתהיה עטוף בצמר גפן, אפילו מתוק, זה לא יעזור למנוע את השן שום שנדחפה.
ואז החוסר בטחון משתלט והקולות שלי בראש מתחילים לדבר ובקלות בלתי נסבלת חוזרים לפסיביות, ל"קומפורט-זון" המוכר והטוב, בו את לא תפגעי ולא תאכזבי.
אבל, זהו, שאת כן מאכזבת, את מאכזבת את עצמך. וזה הכי נורא. זו תחושת מועקה שאת מסתובבת איתה (מאז שהתחלת לכתוב את הפוסט הספציפי הזה לפני 3 שבועות, והוא מחכה פתוח על מסך המחשב שתתמודדי עם עצמך כבר!) 


החלטתי שלא אכפת לי אם כמה אנשים שרציתי שיאהבו – לא אהבו, ולא אכפת לי אם אלה שפרגנו, פתאום יסלדו. פתאום הבנתי שהכי הכי חשוב, זה שקודם כל אני אעשה את ההכי טוב שלי, שאני אהיה מרוצה, ושאני אחיה בשלום עם עצמי.



אז אני עושה!
ומשתמשת באותה חריפות שתשרוף ותבעיר, ותדחוף אותי לשנות, ולהזיז, להכיר בבעיה החדשה שלי (זה הזמן לכולם לקרוא בקול "ווי לאב יו אפרת") והכי חשוב היא זו שתגרום לי לעשות!

וקצת טיפים בשבילכם ובעיקר בשבילי:
1. לא לבקר אנשים עם חוסר בטחון. זה לא יעזור. מה שהם רואים, זה לא מה שאתם רואים.
2. תמיד להתחיל במשהו טוב, ואם יש ביקורת, אז לא רק להגיד, אלא להיות חבר ולעזור ולחשוב על פתרון.
3. להרחיק חברים-אוייבים. אלה שמכניסים את חוסר האמונה והפקפוק העצמי, במסווה נהדר של פרגון.
4. לסמוך על עצמי!
5. ולא לדרוך על חשופיות. כי השמועה אומרת שיוצא מהם צבע סגול....


הלכתי לאכול אסקרגו.

גם אם זה מסוכן ולא יציב, גם אם זה קשה ומפחיד.
בסוף, אני אגיע.
חכו לי שם.