יום רביעי, 26 במרץ 2014

הבן של אלוהים


צוקרברג. מה היינו עושים בלעדיך?
יום אחד הגיע אליי לפייס בחור צעיר, בשם גיא נתיב. נהיינו חברי פייס פעילים, לייק פה, תגובה שם. הוא בימאי, אני שחקנית. סה"כ הגיוני.
אבל הבימאי הצעיר הזה שהכיר אותי דרך הפייס, החליט גם להיות אדם נחמד ולהזמין אותי לפרמיירה של סרטו ושל ארז תדמור- "הבן של אלוהים".
שמחתי על ההזדמנות להכיר אותם פנים מול פנים, וכמובן על האפשרות לפרגן.
לא ציפיתי למסע אליו נלקחתי.



גיא נתיב,הבמאי המקסים והמוכשר.
גם "מה" וגם "מי" איכותי
צילום: רפי דלויה
"הבן של אלוהים" הוא סרט מרתק, מסע של אב ניצול שואה יווני ובנו שחזר בתשובה, אל מקום הולדתו של האב ביוון בחיפוש מרגש אחר האיש שהציל את חייו לפני 65 שנים.



מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת "להשוויץ" באהבתי לקיטש ולטראש, בריטני והאח הגדול מספקים לי חומר רב להתעסקות. אבל יש רגעים שבהם אמת יוצאת לאור. וכשאתה עומד מול כשרון כנה, אתה לא יכול להישאר אדיש. וזה מה שקרה לי.

הסרט אינו סיפור גדול, ולא מוצף בשחקנים זוהרים, אלא סיפור מינימילסטי בו שלוש דמויות שמובילות את העלילה, ונוגעות לך עמוק במקומות הנכונים. נתיב ותדמור משכילים להעלות נושאים סבוכים מסדר היום אך לא בתקיפה ישירה, כי אם בהסתכלות על האדם עצמו, וביצירת אמפתיה לפני הכל, וזה מה שמייחד את הסרט. והופך אותו מסיפור קטן ואישי, למסע אוניברסאלי, שיכול בעיניי לדבר לכלל העולם, למרות העיסוק ביהדות ובדת.
כי אולי הוא מתעסק ביהדות וחזרה בתשובה, אבל לפני הכל הוא מתעסק במערכת היחסים בין אב לבנו. ולכל אחד יכול להיות חיבור מהמקום האישי שלו. 

אני לא מבקרת קולנוע דגולה, ואינני יודעת להשוות את זה לסרטי אלמודובר כאלה או אחרים (את המידע הזה בטוח תשיגו בגוגל, כמו מידע חשוב על שני הבימאים המוצלחים), אבל אני כן יודעת מה אני ראיתי ומה אני חוויתי, ובגלל זה אני פה.




הסרט עצמו מרהיב בצילום מבריק, קלוז-אפים וצילום נופים מעורר השראה, תסריט מרגש, טקסטים מדוייקים ומשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים- אריאן לאבד הזונה הרגישה, זוהר שטראוס, הראפר שחזר בתשובה, ומכרם חורי, ניצול השואה, "בתפקיד חייו", כל רגע שלו על המסך עוצר נשימה. כל עווית, כל נשימה, מעבירים בך איזשהו רגש, ויגרמו לך לבכות או לצחוק או אפילו לא לדעת מה אתה מרגיש, אבל אתה יודע שמתרגש.







חורי, הערבי, מגלם את אברהם קופינס, ניצול שואה יווני. כבר בבחירה האמיתית והלא מתוסרטת הזו, יש אמירה. ערבי שמגלם יהודי ניצול שואה גורם לסרט להיות מרגש ומדגים לנו את מה שהסרט בעיניי בא להראות, שזה לא משנה מה אתה, משנה לכולנו מי אתה.

קופינס (חורי), הוא זקן עיקש, פגוע וטוב לב, בעל עקרונות אך בהוויתו ילד נצחי, (אולי כי היה צריך להתבגר מהר מדי בשל המלחמה?). קופינס בהתאהבותו האפלטונית במריה הזונה (לאבד) ובהתרסתו לבנו החוזר בתשובה (שטראוס), מקפיד 
להדגיש לנו שזה לא משנה מה אתה, העיקר זה מי אתה. אתה יכול להיות חילוני או דתי, מוסלמי או יווני, זונה או ראש ממשלה, ברגע שיש לך לב טוב זה עושה את כל ההבדל. ואת זה הוא יעריך ויכבד.

אחד המשפטים הראשונים אותו אומר האב זה-
"לא צריך קדיש", וברגע מצליחים להעביר לנו מיהי הדמות, ואת הסיפור שלה. 




"אתה מכרת את אבא שלך בשביל חבר דמיוני בשמיים" הוא אחד המשפטים שבעטו בי חזק. 
הבחירה של בנו יהודה, בדיבר "כבד את יום השבת" על פני "כבד את אביך ואימך", אשר שניהם מצוות הדת, היא כואבת, כי היא ברורה באמירה שלה. ומבהירה לנו את מערכת היחסים ואת הפצע שהאב סוחב.

הנקודה הזו נגעה לי אישית, והנה סיפורי. 

אני דור שני לניצולי שואה, דור ראשון בארץ.
סבי הוא ניצול שואה, שאיבד את רוב משפחתו במלחמה, וכך איבד את אמונתו הדתית ובחר בחיים החילוניים.
כך אני חונכתי וכך חונכה כל משפחתי. להיות בן אדם טוב לפני הכל, לא לשקר, לא לגנוב, לא להכאיב, אבל כן לאכול שרימפס, לנסוע בשבת, ולא ליטול ידיים. 

65 שנים שכך אבי גדל, 30 שנים שכך אני גדלתי. ולפתע אחי הגדול החליט בעקבות נישואיו לשמור מצווה אחת, והיא להפריד בשר וחלב.
והנה, התחילה הדילמה. איך עושים זאת? בערב שישי שלנו מונחים על השולחן שלנו מגוון המטעמים, והעיקר שיהיו טעימים, אף אחד לא זוכר לשים לב אם יש בהם חלב או אם טוגנו בחמאה.
אני הייתי רוצה לכבד את אחי ובחירתו החדשה, אך אני מרגישה שבבחירתו יש ביטול לביתי, ולדרך בה אני חיה. ובכלל, איך משנים הרגלים של אדם בן 65, עיקש אך חביב, בעל עקרונות אך ילד נצחי (מעניין מאוד את מי אבי מזכיר לי...)? 

אז מה עדיף מבחינת אלוהים? לשמור כשרות או לשמור על אבא?

המלחמה החלה.
האם עלינו לשנות הרגלים כדי שאחי ומשפחתו יוכלו לבקר אותנו בשישי? או שמא עליהם לברור מה הם אוכלים בעצמם, ולדעת כי הם מגיעים לבית שלא שומר על חוקיהם?
הבעיה היא שכולנו צודקים.

כל אחד רגיש לנקודה שלו, וכל אחד רוצה שהשני יתכופף ויראה שהוא צודק. 
אני, אגב, לא אוכלת בשר, אך ממש לא מתנגדת שלשאר יהיה את האפשרות לאכול זאת.
אני מבינה שהדת זהו עניין עקרוני, אבל העקרונות האלה פוגעים אחד בשני. והורגים את האמפתיה, ובסופו של יום, בדיוק כפי שמראה הסרט, יש לנו את המשפחה שלנו, וכדאי לנו לשמור עליה. אז אני בוא נגיד ש...כל אחד יסתכל בצלחת שלו?


אני בטוחה שלכל אחד יהיה את החיבור שלו למערכת היחסים עם ההורים, וימצא את נקודת ההזדהות שלו עם הדמויות.


גם מריה (לאבד), מדוייקת במשחקה המינימליסטי, ומרגשת בתור אם חד הורית שבוחרת לפרנסתה לעסוק בזנות. מריה אומרת בסרט- 
"Its allrigth I'm a big girl I don't believe in fairytales anymore"

ואומנם אני גם ילדה גדולה, אבל יש רגעים שאתה צריך לראות סרט, לכאוב את כאב הדמות, כדי להתפכח, ולהבין שאני גם כבר ילדה גדולה, שאיכשהו עדיין מאמינה באגדות, ולתהות מה לא בסדר בי?
מאמינה באגדות.
ולבושה בפרמיירה, בשמלה של בת ים.

צילום: רפי דלויה. 
רגעי קסם


אני התרגשתי, צחקתי, בכיתי והייתי מהופנטת מסרט.

לא ציפיתי שהסרט הזה, ייגע, ירגש ויקסים אותי בצורה מעוררת השראה.

סיפור קסום, צנוע וקטן ועם זאת ענק בהוויתו.
ממליצה לכם לרוץ ולראות.
תהנו.

הבימאים- ארז תדמור וגיא נתיב, ביחד עם הכוכבים שלהם- מכרם חורי וזוהר שטראוס.
צילום-רפי דלויה. 



_______________________________________________________________________  
ועוד אנקדוטה מרגשת אחת לסיום:



סטטוס של נתיב
"כשהמציאות עולה על כל סרט.. 
לפני עשר שנים ארז תדמור ואני כתבנו את התסריט לפיצ'ר הראשון שלנו "הבן של אלוהים" על אברהם קופינס בן 75 שחוזר לחפש את האיש שהציל את חייו בסלוניקי לפני 65 שנה. לפני שנה בדיוק סיימנו לצלם את הסרט. 
אתמול, לאחר ההקרנה האחרונה של "הבן של אלוהים" כאן בפסטיבל פאלם ספרינגס בQ&A הרים את ידו גבר נאה בן 75 מזוקן הדומה במפתיע למכרם חורי ואמר בעיניים דומעות ובגרון חנוק: "קוראים לי ג'ו טאראס, אני ניצול שואה יווני ולפני כמה שנים חזרתי ליוון עם משפחתי ומצאתי את האשה היווניה שהצילה את חיי וחיי משפחתי בסלוניקי במערה בזמן המלחמה. הרגע ראיתי את חיי עוברים על מול עיני, תודה לכם על הסרט הזה". 500 אנשים באולם קמו ומחאו לו כפיים וכולנו בכינו יחד איתו. 

ג'ו טאראס הפך אברהם קופינס ומארינה קפרוקוליס הפכה לתאודורס פאפאלוקאס, אבל בשביל הרגעים הנדירים האלה ועוד כמה היה שווה לעשות את ה"בן של אלוהים" הסרט הכי אישי שלנו".

"




לכו תראו את הסרט, ותראו מה ישתקף מולכם מהמים





מכירות הוויקנד בטופ!

כל סופ"ש בדיזינגוף סנטר מתקיים יריד המעצבים, הסופ"ש הזה 27-28/3, היריד הופך למיוחד הרבה יותר, בזכות שתי מכירות מדליקות וצבעוניות במיוחד שמתווספות אליו.
מכירות של המעצב המוכשר- יואב מאיר, ושל אתר האופנה המדליק- 1item


בשתי המכירות האלו לא רק שתוכלו לרכוש פריטים מושלמים לקולקציית הקיץ של ארונכם, ולחדש מלתחה בסטייל, אתם גם תזכו להכיר אנשים מקסימים ואיכותיים.
בעולם האופנה, יש הרבה צביעות (ראו פוסט "אגדת אופנה" על שבוע האופנה), ולכן כשאני פוגשת בן אדם חייכן אמיתי, טוב לב, שבאמת אוהב את מה שהוא עושה ויחד עם זאת אוהב אחרים ואת החיים, אני שמה לב אליו וממשיכה לעקוב בקפידה, מרחוק ומקרוב.

1. יואב מאיר טופ

הרומן שלי עם יואב התחיל אי שם לפני 5 שנים, נפגשנו ביריד "אדם לאדם לתת", ונכנסו ליריד שנינו לבד, כמו בסרטים רומנטיים (או יותר נכון כמו "סקס אנד דה סיטי", בגרסת קארי והבסטי הגיי שלה), מודדים בגדים בוחנים בדים מקפצצים ושמחים.






מאז, דרכנו מצטלבות ברגעים שונים, לפעמים באופנה ולפעמים במשחק. יואב המקסים, עזר לי והלביש אותי עבור הופעה שהייתה לי, בסט מקסים מקסים בטעם של פעם שהוא עיצב, ובטוב ליבו פשוט הסכים להשאיל לי, ובזכותו ההופעה הייתה מושלמת. 

באמצע מונולוג דרמטי משהו

ועכשיו, אני שמחה לספר לכם, גברים ונשים, בנים ובנות, שכל אחד ואחת מכם יוכלו להשיג פריט צבעוני ואיכותי של יואב מאיר.
בשישי הקרוב הוא יציג את קולקציית הקיץ הצבעונית והכייפית שלו. תסמכו על יואב שהוא עיצב גופיה מדוייקת לאקלים הארצישראלי, ולא רק שהיא אווירית, קלילה ונעימה, היא משדרת בדיוק את ערך המותג, ביחד עם התווית עם פניו המחייכים של יואב, אתם מיד תרגישו את האופי הייחודי שלו ממלא גם אתכם בשמחה צבעונית.
אומנם, בקטלוג בחרו בפרזנטור גבר (ותכלס עם היופי של ערן, הייתי שמה אותו על כל מוצר אפשרי...) אבל הגופיות כפי שאמרתי מתאימות גם לנשים, והנני כאן כדי להדגים לכן איזה שילובים כייפים אפשר לעשות איתם.
אורבן & סוויט לוק

אורבן נייט לוק

יש לך את זה ביותר חתיך?
:טווח מחירים
90 שקלים לגופיה בודדת, זוג גופיות ב-170 שקלים, לבירורים:יקיר 052-3294007
 Yoav Meir Top


2. חנות הפופ-אפ של אתר האופנה 1item 


אתר 1item הוא אתר ססגוני המכיל פריטים עד 100 שקלים בלבד. ולכבוד הסופ"ש הוא מאפשר לכן הצצה נדירה לפריטי החנות לפני כולם, בהכרה אישית בחנות pop-up בסנטר.

הקשר שלי עם רוני כהן מבעלי האתר נוצר דרך הפייסבוק, כאשר היא חיפשה פאשניסיטה ואיכשהו הגיעה אליי ;-) ומאז אנחנו מתכתבות על הא ועל דא, אבל גם אני מעולם לא ראיתי אותה פנים אל פנים, ולכן תהיו בטוחים שאני אגיע למכירה!

באתר, אתן יכולות לרכוש מגוון פריטים דרך הרשת, אבל אם גם אתם כמוני, אוהבות להציץ באינטרנט, להשתעשע ברעיון הקנייה, אבל חייבות להרגיש את הבד, חייבות למדוד ולראות על הגוף, ובעיקר חייבות את חווית הקנייה ואת תחושת הסיפוק שהאווירה הכללית מאפשרת, אז אל לכן לפספס את המכירה הזו.


וכמובן שעבורכן, גם אני בחנתי את הבגדים ושילבתי אותם בסטייל שלי, אז תציצו בתמונות, ותגיעו מוקדם לחנות, כי נראה לי שלא יישאר!


נשבעת לכם שאין לי פריט שגרם לי להרגיש יותר סקסית מאשר הירכוני לבבות האלה.
מקווה מאוד בשבילכן שנשארו עוד כאלה.
כי זה להיט!
צילום- דנה תיאודורו

הכי בת 13 עם חולצת 1D! אני מאוהבת!
צילום- דנה תיאודורו

חצאית פליסה בשילוב אדג'י
צילום- דנה תיאודורו

חצאית פליסה בשילוב עדין יום-יומי, וכלב שנדחף לצילומים ;-)
צילום- דנה תיאודורו

סופ"ש 27-28/3 לוהט בסנטר!
יואב מאיר טופ- שישי- 10:00-16:00
1item- חמישי- 11:00-21:00, שישי 10:00-15:00

גם אני אהיה שם! אז תזכו גם בסטיילינג אישי על הדרך ;-)



יום רביעי, 12 במרץ 2014

אגדת אופנה

שבוע האופנה של גינדי ישראל תם ונשלם.
אז את דיעות האופנה על כל תצוגה אתם מוזמנים לקרוא בכל מקום אחר. וכל אחד ודעתו הוא (כן בטח...)
אבל אני רוצה לתת לכם את החוויה האישית שלי.

נחשפתי ל- 3 דברים משמעותיים בשבוע הזה-
1. זיוף.
2. פאשן.
3. אישיות.
חצאית וינטג' מוזהבת ארוכה בפליסה מרשים- וינטג' פריזאי.
טופ רטרו- שקניתי באותו היום בשביל התחפושת בפורים
קלאץ' של דודתי המנוחה- רנה
והנעליים, תאמינו או לא- 30 שקל בטו-גו!!!

אני מודה שההייפ סביב השבוע, היה נשמע לי הרבה יותר מרשים ומפתה. כשהגעתי, וגיליתי אוהל גדול חסר מעש, עם צעקות של כל ישראלי שלא נרשם בזמן ואין לו כרטיס, קצת ירד לי כל הגלאם. אומנם, משנכנסים לתצוגה, האווירה הייתה מקצועית, מוטי רייף הוא מפיק על, והתצוגות עצמן, בסך הכל היו מסקרנות ומעניינות.
מוטי רייף מדג'ה בסיום התצוגה של קום איל פו


לקה בחסר בעיניי מיחזור הדוגמניות. אבל בהחלט טוב היה שעל כל מסלול נכחה נועם פרוסט שבלטה מעל כולן, והביאה לגמרי את ניחוח המסלול באירופה. 
נועם פרוסט ב"קום איל פו"

נועם פרוסט ב"משכית"

חידה גדולה בעיניי- היה חסרונה של האחת ויחידה- בר רפאלי. בסוף התצוגה החשובה הנועלת את שבוע האופנה הישראלי, רפאלי מעלה תמונה שלה לאינסטוש מחגיגות יומלדת ב"שולחן", האם זו התרסה? ומה זה אומר לעולם? אם אפילו בר רפאלי – השגרירה שלנו בעולם האופנה לא מגיעה לשבוע האופנה הישראלי, למה שמישהו אחר ייטרח ויגיע? 




1. זיוף. מסיכות. רעשנים. שירים וריקודים.

אז נכון שאנחנו שנייה לפני פורים, אבל כמה זיוף? כמה פלסטיקה? מעין תמהיל צביעות נכח באוויר וחבל. כל אחד חושב פעמיים לפני שהוא נשאר יותר משתי שניות בנוכחות של האחר.

"זה יקדם אותי? זה טוב לי שאראה בנוכחותו? אולי אני צריך יותר לבלוט?"
אפשר לשמוע את המחשבות האלה צורחות בראשיהם.
אבל מחר במקום נייטרלי ונטול מצלמות וכרטיסי ביקור, בכיף יישבו השניים על קפה הפוך נטול, חזק, דל בלי קצף, מחלב סויה.

עד כדי כך זיוף, שכאשר אושייה אחת בתחום הציגה אותי לאושייה אחרת שהגיעה מאל-איי, בתור "תכיר, זו אפרת היא שחקנית מוכשרת וכתבת אופנה" (אם היא אמרה מוכשרת... אני לא אוריד מיוזמתי...) והוא משלא היה לו נעים , אמר במבטא "כן, כן מכיר את השם. אני חושב ששמעתי עלייך. מדהימה, שמח לפגוש אותך סופסוף".
עכשיו, אני מבינה שאולי לא רצית להביך אותי, ואומנם אני באמת מדהימה, אבל עם כל הצניעות שבדבר, גם לאבא שלי אין מושג מה מעשיי בתחום, אז לא נראה לי שלך יש.

מקרה שני, היה כשנתקלתי באוריאל יקותיאל, האיט-בוי ההורס של תל אביב, שהיה מדהים ומקסים.
ניהלנו סמול טוק קצר, שנייה לפני היציאה אל הגשם האכזר. הוא ירד מהעקבים אל הפליפ-פלופ, ואני השכלתי להביא עימי מגפי גשם מנצנצות, והחלפתי אליהן.
הוא הסתכל על המגפונים, ושאל "מליסה"?
עניתי בשיא התמימות "חיקוי של מליסה", 
הוא - "אני לא מאמין שאת מודה שזה חיקוי"
ואילו אני השבתי- "אתה רואה, אני כל כך אמיתית שלא אכפת לי להודות שזה זיוף". 


אני מאמינה שרוב האנשים יירצו להרשים, בדיוק כפי שעשה אותו בחור מאל-איי, אבל למה לא להיות אותנטיים ולהרשים במי שאתם? והרי אותה אושייה מאל איי, יכולה הייתה לומר בצניעות, "אני לא מפה, תספרי לי איפה את כותבת, במה את משחקת" והוא היה יוצא אדם הרבה יותר מוערך וכנה, מאשר הניסיון המתאמץ להיות בעניינים ולרגע שלא אחשוב שהוא לא "קול"".


אני לגמרי גאה במגף שלי שרכשתי בטעמי המכובד, בכספי הזול במקום עוד איזה אפס בצד המחיר, ואז גם אני הייתי מרגישה אפס בעצמי. 



סינדרלה בסטייל ובזול. (לפחות המגפון...)



2. פאשן.

 



אני אוהבת אופנה. אני אוהבת לבלוט, אני אוהבת להעז, ואני אוהבת להגזים. א-ב-ל בגדר האופנה. אני אשים משבצות ופסים, אני אשלב צבעים מופרכים, ואלבש גזרות שלי בא עליהן.
אבל יש הבדל בין אופנה נועזת, לבין תחפושות.
זה כמו ההבדל בין ריהאנה וליידי גאגא.


רירי תבוא במשהו נועז, חושפני או בצבע זרחני, בשילוב חדשני, וכל יום תמציא את עצמה מחדש. 

ואילו גאגא תבוא בשמלת בקר, בתוך ביצה או בתור גבר. 
רירי היא מכתיבת אופנה
גאגא היא פריט במוזיאון או בתיאטרון.


אז נכון שתיהן מעזות, ושתיהן מחדשות תמיד. אבל אחת כפאשניסיטה ואחת כתחפושת. ושתיהן אמניות מוכרות שתמיד גם צריכות להוכיח את עצמן, והן במעמד אותן ייסקרו.
לכן כל הפאשניסיטים הצעירים של שבוע האופנה, שחיפשו בכוח לבלוט ולהתחפש, זה קצת מוגזם ומעייף. כשתהיו באמת אוריאל יקותיאל והפפארצי יעוטו עליכם, אולי זה עוד יהיה הגיוני. אבל לי נראיתם כאילו התחפשתם לטוטו ולאיש הפח.

אז אני ממליצה להתלבש בשבילכם, באמת, ולא רק בשביל שאנשים יצביעו ותמשכו תשומת לב.
ועם כל הניסיון הנואש לבלוט, בערך 5 אנשים מתוך כל המוזמנים, לא היו לבושים בשחור.
אז אם כבר אופנה. בואו נזוז קדימה, נפשוט את השחור, נפשוט את התחפושת, נתחיל להקשיב לגוף שלנו, ונתלבש בהתאם. תודה. 

 אני בשמלת וינטג' צבעונית עם כריות כתפיים רחבות ומותן צרה, שקיצרתי ועיצבתי מחדש למידותיי,
 ובנעליים כחולות ושקופות 
בית לוני וינטג' 



3. אישיות אופנה היסטורית.


אומיייייגוד.
התצוגה שחתמה את שבוע האופנה, הייתה מרגשת במיוחד.
בית האופנה האגדי "משכית" התחדש בזכות המעצבת הצעירה והכה מוכשרת שרון טל, התצוגה נערכה תחת אירוע התרמה למחלקת הילודים והפגים של המרכז הרפואי ובעיקר חגג יומלדת 97 לאישה שאחראית על כל העשייה הנפלאה הזו- רות דיין. 

עבורי, האירוע לווה בהתרגשות גדולה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בהיסטוריה של משכית, שלמדתי על פועלה של רות דיין, ואת ההערכה הרבה וההוקרה שאני רוכשת לאישה ולחברה. זה היה מבחינתי רגע שיא בחיי האופנתיים להיות נוכחת בתצוגה היסטורית שכזו. זו תצוגת אופנה שהיא אינה חד פעמית, היא עם ריח וצבע, ואופי והיסטוריה של ישראל, זה לא עוד מעצב חולף, זה לא עוד מיילי סיירוס שעושה רעש והיא זמנית, זו היסטוריה של ארץ, זו אגדה עם נוכחות והשפעה של שנים ובעיקר בתרבות הישראלית.
כמו כוורת, כמו אריק איינשטיין. כמו הדור של פעם, שעשה בשביל לעשות וליצור, ולא בשביל להתפרסם.

ולראות את ההבדל, מהמקום שלי, שאני דור ביניים, שאני רוצה ליצור ולשנות אבל כן פרסום קורץ לי וכיף לי עם ה"סלפי" (וכשמו כן הוא, אנחנו דור של סלפיש, אנוכיים שמתרכזים יותר בעצמם, מאשר באחרים), לחוש בהבדל הזה בזמן אמת, זה מציף ומרגש, וזה נותן תחושה של אמת.


סטייליסטיות עושות סלפי

בבעלותי פריט אחד של "משכית", אשר ירשתי מארונה של דודתי הפאשניסטית רנה. ואומנם הוא לא במידתי, גזרתי או בצבע שמתאים לי, אך אני שומרת על האוצר בקנאות רבה.

למרבה מזלי, בסוף התצוגה, כשאני עומדת ומקשקשת עם חברותיי. אני רואה לפתע את רות דיין מתקרבת בשקט לעברי, אין המולה סביבה, ואף אחד לא ניגש, היא יוצאת מהאולם בעדינות, בעזרת מטפלותיה ללא כל מהומה או יחס מיוחד. בלי לחשוב פעמיים וללא כל מעצורים, ניגשתי אליה, הבעתי את הערכתי הרבה, וביקשתי תמונה למזכרת.
קיבלתי אותה.
ואני מלאת גאווה.
רות דיין.
האישה, האגדה ומשכית.

ורק תשימו לב בתמונה- אף אחד לא מתייחס לאישיות החולפת, כל אחד בשלו.
וכולם נעלמים ברקע בשחור.
ואני סגולה.

ועם תיק של דודה רנה.
אז גם היא זכתה לפגוש את רות דיין.
אני שמחה.

יום ראשון, 9 במרץ 2014

שלגיה-זונה (או החוקים בפורים)


חברים, כתבת פורים המלאה מופיעה באתר "אופנה"- בלינק הבא-
 http://www.ofna.co.il/newsofna-in.asp?id=111
      אבל שגם הבלוג שלי יהיה יפה ומכובד, להלן הצצה:


תפתחו את המילון ב"ילדת כאפות",
ומבטיחה לכם שתמצאו את התמונה הזו.




כשהייתי קטנה, אמא שלי אסרה עליי להתחפש למלכת אסתר, לחיילת או לכלה. היא טענה שלא מתחפשים למשהו שאני אהיה בעתיד. נראה לי שהיא מתחילה להתחרט על האחרון...
אבל כן, כך מצאתי את עצמי מקורית מתמיד בדמות של טבח, תולעת ספרים ואפילו טלפון... ( לא ברור, איך הילדים לא הכו אותי?)
את התחפושות אימא שלי הייתה מכינה בעצמה, ועד היום אני משתמשת בתחפושת האהובה עליי מכולן- שלגיה. (שוקינג, איי נואו). 
אימא שלי הכינה לי 7 גמדים (קצת מכוערים, אבל ) מלאי אישיות, והדביקה לי אותם על חצאית גדולה עם חישוק. 
שחזרתי את התחפושת הזו מאז, 7 פעמים לפחות. והיא אפילו שודרגה לצבעים הנכונים.
אבל היא שמרה על התמימות של הדמות של דיסני, היא שמרה על סיפור. ולא הפכה את שלגיה לשלגיה-זונה, ואת כיפה אדומה- לא הפכנו לכיפה-זונה, וכן הלאה.




שתי שלגיות מימין גרסת גיל 8, ומשמאל גיל 28

 




אבל לא הגעתי כדי לדבר על זיכרונות ילדות, הגעתי כדי לדבר על התחביב הנפוץ בפורים- להתחפש לזונה.

להלן, The Slut Rule, מהסרט המיתולוגי Mean Girls  (שבקיץ ייצא ההמשך! אומיייגוד!)


The Slut Rule



אז בכתבה באתר 
אופנה (פשוט תלחצו על המילה), תמצאו את כלל הכללים- לאיך לתת לפרחה הפנימית שבך לצאת, מבלי לעבור את הגבול.
אבל קצת טיזינג פה:
כי גם בתחפושת צריך סטייל.

1. תתחפשו!
לשים אוזניים על הראש- זו לא תחפושת.
אפילו לא מסיכה.

2.  
פרחה Find Your Inner  -
ותשמרו על הסיפור של הדמות. אם הדמות המקורית היא די זנותית (כמו גיבורות על) אז סבבה לכו על וויניל, אבל אם זו שלגיה שכולה צחה, ענוגה ותמימה, אל תהפכו אותה לזונה. ובכלל כל התוספת של זונה לכל תחפושת אפשרית, זה די פאתטי ומוציא אתכן זולות. לא תות הוא לא סקסי, וצפרדע היא לא חיה סקסית, ואפילו לא קנגורו!
זה כיפה אדומה? זה העוזרת של סנטה? מה זה משנה? העיקר שהיא זונה.


רוצות להיות סקסיות וחשופות? אני הכי בעד. רק שתהיה סיבה מוצדקת לכך.
תתחפשו למיילי סיירוס או לחנטל...
כל כוכבת פופ היא גדולה מהחיים ולובשת סקימפי אאוטפיטס, שזה ייתן לכן מראה סקסי שובב ונועז.
חוצ מזה, אתן תמיד יכולות לבחור זונה מההיסטוריה, כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" או רחב המקראית...


4. תחפושת "ויצ"ו הקיא עליי"
למצוא את כל הג'אנק שיש בבית (צעיף מהתחנת דלק, כובע מסנט פטריק דיי, משקפיים זוהרים מהחתונה האחרונה שהייתם בה, ונצנצים על הפרצוף), ולצאת איתו לרחוב. זו לא תחפושת!




5. תשמרו על רלוונטיות.
להתחפש לעוזרת של סנטה זה לא אקטואלי, זה בערך כמו להתחפש לסביבון. (או לכריסמס ארמדילו-ושמישהו יספר לי אם באמת יש דבר כזה????) ) 
איטס דה וורנג הולידיי!


6. יש תחפושות נצחיות, ויש תחפושות שהן פאסה.
איך תדעו את ההבדל?
זוהר הוליוודי ישן זה ההבדל, יש דברים שהם קלאסיים ונצחיים, ויש דברים שהם הכי עכשווים. אבל להתחפש ל"ברבור שחור" זה הכי 2010.
ואם כבר בנטלי פורטמן עסקינן, לכו על קלאסיקה כמו הילדה שהיא גילמה בסרט "ליאון", והיי היא עם ג'ינסון וחולצת בטן שם. זה חשוף!






7. אל תגלו לנו מי אתם-
אם צריך לכתוב על התחפושת שלכם מי אתם, אז כנראה שלא עשיתם את זה טוב!

8. תשקיעו, תהיו יצירתיים והכי חשוב תהנו!

אז מה צריך בשביל תחפושת טובה?
אך ורק רעיון.

בשביל שתחפושת תהיה שווה ומעניינת, חשוב להקפיד על בדים אמיתיים (אלא אם כן- הלכתם רחוק ואתם איש הפח, או "גמד בכובע"). תיעזרו בדברים שיש לכם בבית, ותלכו לעשות השלמות אביזרים ופיאות.
נגיד התחפושת של נטלי פורטמן- זה חולצת בטן פסים, ג'ינס קצר שחור, פאה קצרה שחורה, אקדח ועציץ. לא מסובך, נכון?
תמצאו דמות מקורית שמתקשרת לדמות האישית שלכם.



למשל, אני לא אתחפש לנטלי פורטמן, כי אני לא נערית או דקיקה מספיק, אבל יש בי משהו שמזכיר את סגנון הפיפטיז (נגיד מבנה הגוף הנשי והמעוגל שלי...) ולכן שנה שעברה התחפשתי ל"פינ-אפ גירל", שתכלס זו זונה של שנות ה-50. אז מצאתי דרך לתת לפרחה הפנימית שבי לצאת, אבל עם תירוץ וסיבה ועם שמירה על הסיפור של הדמות!




מצאתי מלח באמצע המסיבה
צלם- גילי ארנטרו

עם חבר קרוב




לפני שנתיים נכנסתי לדמותה של אביבית בר זוהר, למה? כי פשוט הייתה לי את אותה שמלה שהיא חרשה עליה בזמן שידור "האח הגדול", כל מה שהייתי צריכה לקנות זה פאה וריסים. ויצאה לי תחפושת שהכי נתנה ביטוי לפרחה הפנימית שבי, וגם גיליתי יכולות חיקוי. (ארץ נהדרת, שומעים?)
כן, זאת אני.

אפרביבית

ועוד רעיון פשוט שבוצע- לפני 3 שנים, ביחד עם חברות וחבר- היינו מתעמלות קרקע רומניות והמאמן שלהן קוסטה. שוב בחירה של בגד שיכול להיות צמוד וסקסי, בגד גוף, טייץ וסיכות בשיער (הכל יש בבית) אבל עם אמירה מאחוריו ועם הצדקה ללבוש, ואז זה מונע מאיתנו להיות, הבנתם, נכון- זונות.





אז בנות, עשו טובה ואל תקנו תחפושת מוויניל...
ובנים, עשו טובה ואל תתחפשו לבנות.

חג פורים שמח!!!



ורק השאלה שנשארת חידה כבר 30 שנה-


איך אני אתחפש בצורה נוחה ומחמיאה לאריאל, בת הים?????


ללכת בפוטושופ ברחוב, זה קצת קשה...

ושוב תזכורת- הכתבה המלאה באתר אופנה, בלינק הבא- http://www.ofna.co.il/newsofna-in.asp?id=111