יום רביעי, 26 במרץ 2014

הבן של אלוהים


צוקרברג. מה היינו עושים בלעדיך?
יום אחד הגיע אליי לפייס בחור צעיר, בשם גיא נתיב. נהיינו חברי פייס פעילים, לייק פה, תגובה שם. הוא בימאי, אני שחקנית. סה"כ הגיוני.
אבל הבימאי הצעיר הזה שהכיר אותי דרך הפייס, החליט גם להיות אדם נחמד ולהזמין אותי לפרמיירה של סרטו ושל ארז תדמור- "הבן של אלוהים".
שמחתי על ההזדמנות להכיר אותם פנים מול פנים, וכמובן על האפשרות לפרגן.
לא ציפיתי למסע אליו נלקחתי.



גיא נתיב,הבמאי המקסים והמוכשר.
גם "מה" וגם "מי" איכותי
צילום: רפי דלויה
"הבן של אלוהים" הוא סרט מרתק, מסע של אב ניצול שואה יווני ובנו שחזר בתשובה, אל מקום הולדתו של האב ביוון בחיפוש מרגש אחר האיש שהציל את חייו לפני 65 שנים.



מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת "להשוויץ" באהבתי לקיטש ולטראש, בריטני והאח הגדול מספקים לי חומר רב להתעסקות. אבל יש רגעים שבהם אמת יוצאת לאור. וכשאתה עומד מול כשרון כנה, אתה לא יכול להישאר אדיש. וזה מה שקרה לי.

הסרט אינו סיפור גדול, ולא מוצף בשחקנים זוהרים, אלא סיפור מינימילסטי בו שלוש דמויות שמובילות את העלילה, ונוגעות לך עמוק במקומות הנכונים. נתיב ותדמור משכילים להעלות נושאים סבוכים מסדר היום אך לא בתקיפה ישירה, כי אם בהסתכלות על האדם עצמו, וביצירת אמפתיה לפני הכל, וזה מה שמייחד את הסרט. והופך אותו מסיפור קטן ואישי, למסע אוניברסאלי, שיכול בעיניי לדבר לכלל העולם, למרות העיסוק ביהדות ובדת.
כי אולי הוא מתעסק ביהדות וחזרה בתשובה, אבל לפני הכל הוא מתעסק במערכת היחסים בין אב לבנו. ולכל אחד יכול להיות חיבור מהמקום האישי שלו. 

אני לא מבקרת קולנוע דגולה, ואינני יודעת להשוות את זה לסרטי אלמודובר כאלה או אחרים (את המידע הזה בטוח תשיגו בגוגל, כמו מידע חשוב על שני הבימאים המוצלחים), אבל אני כן יודעת מה אני ראיתי ומה אני חוויתי, ובגלל זה אני פה.




הסרט עצמו מרהיב בצילום מבריק, קלוז-אפים וצילום נופים מעורר השראה, תסריט מרגש, טקסטים מדוייקים ומשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים- אריאן לאבד הזונה הרגישה, זוהר שטראוס, הראפר שחזר בתשובה, ומכרם חורי, ניצול השואה, "בתפקיד חייו", כל רגע שלו על המסך עוצר נשימה. כל עווית, כל נשימה, מעבירים בך איזשהו רגש, ויגרמו לך לבכות או לצחוק או אפילו לא לדעת מה אתה מרגיש, אבל אתה יודע שמתרגש.







חורי, הערבי, מגלם את אברהם קופינס, ניצול שואה יווני. כבר בבחירה האמיתית והלא מתוסרטת הזו, יש אמירה. ערבי שמגלם יהודי ניצול שואה גורם לסרט להיות מרגש ומדגים לנו את מה שהסרט בעיניי בא להראות, שזה לא משנה מה אתה, משנה לכולנו מי אתה.

קופינס (חורי), הוא זקן עיקש, פגוע וטוב לב, בעל עקרונות אך בהוויתו ילד נצחי, (אולי כי היה צריך להתבגר מהר מדי בשל המלחמה?). קופינס בהתאהבותו האפלטונית במריה הזונה (לאבד) ובהתרסתו לבנו החוזר בתשובה (שטראוס), מקפיד 
להדגיש לנו שזה לא משנה מה אתה, העיקר זה מי אתה. אתה יכול להיות חילוני או דתי, מוסלמי או יווני, זונה או ראש ממשלה, ברגע שיש לך לב טוב זה עושה את כל ההבדל. ואת זה הוא יעריך ויכבד.

אחד המשפטים הראשונים אותו אומר האב זה-
"לא צריך קדיש", וברגע מצליחים להעביר לנו מיהי הדמות, ואת הסיפור שלה. 




"אתה מכרת את אבא שלך בשביל חבר דמיוני בשמיים" הוא אחד המשפטים שבעטו בי חזק. 
הבחירה של בנו יהודה, בדיבר "כבד את יום השבת" על פני "כבד את אביך ואימך", אשר שניהם מצוות הדת, היא כואבת, כי היא ברורה באמירה שלה. ומבהירה לנו את מערכת היחסים ואת הפצע שהאב סוחב.

הנקודה הזו נגעה לי אישית, והנה סיפורי. 

אני דור שני לניצולי שואה, דור ראשון בארץ.
סבי הוא ניצול שואה, שאיבד את רוב משפחתו במלחמה, וכך איבד את אמונתו הדתית ובחר בחיים החילוניים.
כך אני חונכתי וכך חונכה כל משפחתי. להיות בן אדם טוב לפני הכל, לא לשקר, לא לגנוב, לא להכאיב, אבל כן לאכול שרימפס, לנסוע בשבת, ולא ליטול ידיים. 

65 שנים שכך אבי גדל, 30 שנים שכך אני גדלתי. ולפתע אחי הגדול החליט בעקבות נישואיו לשמור מצווה אחת, והיא להפריד בשר וחלב.
והנה, התחילה הדילמה. איך עושים זאת? בערב שישי שלנו מונחים על השולחן שלנו מגוון המטעמים, והעיקר שיהיו טעימים, אף אחד לא זוכר לשים לב אם יש בהם חלב או אם טוגנו בחמאה.
אני הייתי רוצה לכבד את אחי ובחירתו החדשה, אך אני מרגישה שבבחירתו יש ביטול לביתי, ולדרך בה אני חיה. ובכלל, איך משנים הרגלים של אדם בן 65, עיקש אך חביב, בעל עקרונות אך ילד נצחי (מעניין מאוד את מי אבי מזכיר לי...)? 

אז מה עדיף מבחינת אלוהים? לשמור כשרות או לשמור על אבא?

המלחמה החלה.
האם עלינו לשנות הרגלים כדי שאחי ומשפחתו יוכלו לבקר אותנו בשישי? או שמא עליהם לברור מה הם אוכלים בעצמם, ולדעת כי הם מגיעים לבית שלא שומר על חוקיהם?
הבעיה היא שכולנו צודקים.

כל אחד רגיש לנקודה שלו, וכל אחד רוצה שהשני יתכופף ויראה שהוא צודק. 
אני, אגב, לא אוכלת בשר, אך ממש לא מתנגדת שלשאר יהיה את האפשרות לאכול זאת.
אני מבינה שהדת זהו עניין עקרוני, אבל העקרונות האלה פוגעים אחד בשני. והורגים את האמפתיה, ובסופו של יום, בדיוק כפי שמראה הסרט, יש לנו את המשפחה שלנו, וכדאי לנו לשמור עליה. אז אני בוא נגיד ש...כל אחד יסתכל בצלחת שלו?


אני בטוחה שלכל אחד יהיה את החיבור שלו למערכת היחסים עם ההורים, וימצא את נקודת ההזדהות שלו עם הדמויות.


גם מריה (לאבד), מדוייקת במשחקה המינימליסטי, ומרגשת בתור אם חד הורית שבוחרת לפרנסתה לעסוק בזנות. מריה אומרת בסרט- 
"Its allrigth I'm a big girl I don't believe in fairytales anymore"

ואומנם אני גם ילדה גדולה, אבל יש רגעים שאתה צריך לראות סרט, לכאוב את כאב הדמות, כדי להתפכח, ולהבין שאני גם כבר ילדה גדולה, שאיכשהו עדיין מאמינה באגדות, ולתהות מה לא בסדר בי?
מאמינה באגדות.
ולבושה בפרמיירה, בשמלה של בת ים.

צילום: רפי דלויה. 
רגעי קסם


אני התרגשתי, צחקתי, בכיתי והייתי מהופנטת מסרט.

לא ציפיתי שהסרט הזה, ייגע, ירגש ויקסים אותי בצורה מעוררת השראה.

סיפור קסום, צנוע וקטן ועם זאת ענק בהוויתו.
ממליצה לכם לרוץ ולראות.
תהנו.

הבימאים- ארז תדמור וגיא נתיב, ביחד עם הכוכבים שלהם- מכרם חורי וזוהר שטראוס.
צילום-רפי דלויה. 



_______________________________________________________________________  
ועוד אנקדוטה מרגשת אחת לסיום:



סטטוס של נתיב
"כשהמציאות עולה על כל סרט.. 
לפני עשר שנים ארז תדמור ואני כתבנו את התסריט לפיצ'ר הראשון שלנו "הבן של אלוהים" על אברהם קופינס בן 75 שחוזר לחפש את האיש שהציל את חייו בסלוניקי לפני 65 שנה. לפני שנה בדיוק סיימנו לצלם את הסרט. 
אתמול, לאחר ההקרנה האחרונה של "הבן של אלוהים" כאן בפסטיבל פאלם ספרינגס בQ&A הרים את ידו גבר נאה בן 75 מזוקן הדומה במפתיע למכרם חורי ואמר בעיניים דומעות ובגרון חנוק: "קוראים לי ג'ו טאראס, אני ניצול שואה יווני ולפני כמה שנים חזרתי ליוון עם משפחתי ומצאתי את האשה היווניה שהצילה את חיי וחיי משפחתי בסלוניקי במערה בזמן המלחמה. הרגע ראיתי את חיי עוברים על מול עיני, תודה לכם על הסרט הזה". 500 אנשים באולם קמו ומחאו לו כפיים וכולנו בכינו יחד איתו. 

ג'ו טאראס הפך אברהם קופינס ומארינה קפרוקוליס הפכה לתאודורס פאפאלוקאס, אבל בשביל הרגעים הנדירים האלה ועוד כמה היה שווה לעשות את ה"בן של אלוהים" הסרט הכי אישי שלנו".

"




לכו תראו את הסרט, ותראו מה ישתקף מולכם מהמים





תגובה 1:

  1. תודה על הפוסט.נשאבתי. בהחלט יהיה מעניין לראות את הסרט :)

    השבמחק