יום שני, 7 ביולי 2014

דרום ליבי.

2008- מדגמנת את המיגונית החדשה שנבנתה ליד תחנת האוטובוס.

השעה 18:30. חופשת פסח. מרכז אמנויות הבמה. בשדרות. שנת 2007. אזעקת "צבע אדום" נשמעת במהלך חזרות למופע סוף השנה בחוג המשחק שהעברתי. תוך חצי שעה, נופלים 30 קאסמים המקיפים את שדרות. אני ועשר הבנות בנות ה-9 שלימדתי נהיות לבנות ערובה של המצב, לכודות במרתף. אני לחוצה ברמות שלא הכרתי, אבל משדרת בטחון ורוגע, דואגת לבנות. שגם הן באופן טבעי  והזוי לחלוטין משדרות בטחון ורוגע כלפי עצמן (בכל זאת הם חיות את השגרה הזו כבר 7 שנים, ורק כך הן מכירות את חייהן), אך הן מודאגות אם אימא שלהן חזרה כבר הביתה ואם הכלב הרביעי במספר הפעם שרד את טיל הגראד.
אני מגיעה ב-22:00 חזרה לבית הוריי ברחובות, ומתפרקת.
סופסופ יכולתי לשחרר את כל הלחץ והבהלה שהייתי צריכה לשמור חזק בבטן כדי לשמור על הבנות.
מאותו יום, עד סוף השנה, לא חזרתי לשדרות.
אחרי זה התחילה שנה ג' בלימודים שלי, והכל כבר נשכח. כך לפחות חשבתי.
אנשים צוחקים על אלו שמסתתרים, סטודנטים מגחכים על אלו שפוחדים לשוב אל ספסל הלימודים. ואני חלוקה בדעתי. מצד אחד, כשאני שם, אני לא באמת תמיד מסתתרת, כי 15 שניות, לא מספיקים בשביל להסתתר בשום מקום (עוד אין כיפת ברזל וגם לא שלל מיגוניות), ובעיקר כי כשאתה שם וכל חצי שעה יש אזעקה, אז זה כבר הופך לשגרה. אז אני מכסה את הפנים, למקרה שהטיל ייפול קרוב ושיתנפצו זכוכיות. ומצד שני, כשאתה נמצא מספיק זמן מרוחק מזה, אתה מבין עד כמה אתה לא באמת גיבור, ועד כמה אתה מפחד. ואז גם מפחיד אותך לשוב אל שדה הקרב, שבמקרה הזה, שדה הקרב הוא הבית שלך. ואתה לא באמת חייל, ואין לך באמת יכולת להתגונן. אלא רק להיות מותקף.
2009- תל אביב. קופת חולים, יושבת ומחכה לביקורת שגרתית אצל רופא העור (אשכנזייה טילים, מה אעשה?), פתאום הכרוז מצלצל וקורא  לד"ר כלשהו מהחדר הזה לחדר ההוא. ואילו אני באותה השנייה, נעתקת נשמתי, אני מחווירה ומתחילה לבכות, בשקט, ובבהלה.
אנשים סביבי מסתכלים על אותה אשכנזייה חביבה, ואומרים "חמודה, נבהלת מהכרוז? זה באמת היה חזק"
לא. לא נבהלתי מהכרוז.
נבהלתי שהמציאות שחייתי בה 3 שנים אי שם בדרום הרחוק, הגיעה למציאות שלי פה בתל אביב.
נבהלתי, כי עכשיו כשסיימתי ללמוד, ואני כבר במקום "טוב יותר", מותר לי להיות חלשה וסופסופ לשחרר.
נבהלתי, כי רק עכשיו הבנתי כמה נבהלתי במשך כל ה-3 שנים האלו.
שריקה של קומקום רותח, כרוז בסופרמרקט וריצה מבוהלת של קבוצה ואפילו של אדם אחד מפחידים אותי. מעלים בגוף שלי זיכרונות וחששות ברגע, ומניחים את המציאות שלי בתוך בועה לא מוגנת. חדורה ופרוצה לכל.
והנה, זה שוב.
אז נכון, אני חיה במדינת תל אביב. אבל אין לי שום בועה סביבי. וגם לא אוקיינוס של בת הים. אני חיה את הרגעים המפחידים האלו בתוכי, בדרום ליבי. גם אם כרגע, לשמחתי הכנה, הם לא פיזיים.
ואני פוחדת פחד מוות שהם יהיו פיזיים ומוחשיים.
פוחדת פחד מוות שיגיעו צפונה וצפונה, פוחדת שזה ימשיך ולא ייפסק.
ופוחדת שהילדות שלי, כבר הפכו לנערות שעדיין צריכות להחזיק חזק את הפחד שלהן, והן לא יכולות לשחרר.

מייחלת לימים טובים יותר.
שקטים, שמחים, רגועים וקבועים עבור תושבי הדרום ועבור כל ישראל. 


והערכה ענקית ותודה לכתבנו בדרום, וחברי הטוב, תמיר סטיינמן, שהכרנו בלימודים, ומאז אני עברתי ושכחתי והוא נשאר וחי את החיים האלו כל יום וכל לילה. אז תשמור על עצמך, ובבקשה ממך, פעם הבאה כשאתה עולה לשידור- תודיע שהכל נגמר, ושאתה חוזר לדווח על פריחת הכלניות בדרום. 




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה